Check back soon
Once posts are published, you’ll see them here.
מיכאל כיום בשנות החמישים לחייו עלה בצעירותו עם משפחתו מאיראן. לאחר מות אביו נותר הוא לבד עם אמו המבוגרת והלא בריאה בבית. מיכאל הוכר ע"י הרשויות כמי שמשתייך לבריאות הנפש אך איש לא הציע למשפחה שיעבור אבחון. מיכאל לא השתלב בכל מסגרות בריאות הנפש שנשלח אליהן כיוון שהאוכלוסייה לא התאימה לו, הוא חשש מאוד מההתנהגויות הלא צפויות והתפרצויות הזעם של הנוכחים ולא זכה לטיפול מתאים. תקופה מסוימת נקלט בכפר ייחודי וההורים שילמו את שהותו שם באופן פרטי. לאחר תקופה חזר לביתו. בשל חוסר המענה וניסיון שילובו במסגרות בריאות הנפש שלא התאימו לו, הוא הגיע למצבי לחץ והתנהגות בעייתית ואף מצא עצמו לילה אחד עצור בחדרי המעצר במגרש הרוסים, טראומה שלא יצא ממנה אלא כעבור שש שנים.
במשך ארבע עשרה שנה שכב על הספה מול הטלביזיה בבית עד לשעות הבוקר המוקדמות, מתוסכל ומדוכא ונעזר בתרופות פסיכיאטריות כנגד דכאונו .לדברי אמו מיכאל לא מצא מנוח ושהה רוב הזמן בבית ובמשך כעשרים וחמש שנה לא מצא מענה לצרכיו עד להתערבות של צוות מרכז היענות של עמותת אחלה. בשנים אלה אמו לא הייתה מסוגלת לצאת מהבית לעיסוקיה ולכן נשארה "כבולה" למיכאל בבית. כשהגיעה המשפחה למרכז היענות סיפרה האמא במהלך ההיכרות המעמיקה עם המשפחה INTAKE כי כשהיה ילד קטן עבר אשפוז בשל דלקת קרום המח בחו"ל, דבר שחיזק בקרב צוות מרכז היענות את המחשבה כי למיכאל אכן אין כל בעיה פסיכיאטרית וכי יתכן שיש לו מגבלה שכלית התפתחותית קלה. סברה זו התחזקה אצלי מפגישה לפגישה ככל שהכרתי את מיכאל. למעלה משלוש שנים שצוות מרכז היענות ביקש מהרשויות כי מיכאל יעבור אבחון, אך בקשתנו לא נענתה. היה צורך לפנות ללשכת שר הרווחה ולאחר כמה חודשים אושר האבחון שקבע שלמיכאל יש מגבלה שכלית התפתחותית קלה. צוות מרכז היענות המשיך ללוות את המשפחה ולדאוג למיצוי הזכויות של מיכאל גם לאחר הכרת משרד הרווחה בו. בשיתוף פעולה עם לשכת השיקום בירושלים, הופנה מיכאל לתעסוקה ומועדון מתאימים לו בעמותת אלוין. עמותת אחלה הצמידה למיכאל את אחד המתנדבים שמתנדבים בעמותה ממכון לב שיסייע לו ללמוד להגיע בכוחות עצמו משכונת פסגת זאב עד לאלוין בקצה השני של ירושלים. כיום מיכאל נוסע באופן עצמאי ברכבת הקלה למועדון תעסוקתי זה. סדר היום שלו הפך להיות סדר יום של אדם נורמטיבי, היום חזר להיות יום והלילה חזר להיות לילה. רמת התרופות שהוא צורך ירדה והמשפחה חזרה לתפקוד מלא ובכלל זה האמא שיכולה עתה לנהל את חייה. סיפורו של מיכאל הוא הסיפור הפשוט ביותר שצוות מרכז היענות ליווה עד היום, אך גם סיפור זה ממחיש מדוע יש צורך במיזם של מרכז היענות לצד ויחד גורמי הקהילה העמוסים לעייפה ושעמותת אחלה עובדת עמם בשיתוף פעולה מלא.
מסיפור זה לומדים גם בנסיבות לא מורכבות, משפחות עשויות למצוא עצמן ללא מענה הולם בשל שילוב של חוסר מודעות המשפחה לזכויותיה ולהכרת המערכת שלעיתים מלווה בחוסר שיתוף פעולה הדדי בין המשפחה והרשויות. סרבנות, מצב שמביא לחוסר תפקודה של המשפחה כולה במשך שנים רבות. ארבע עשרה שנה של תסכול, בלבול, חוסר תפקוד משפחתי, נטילת תרופות מיותרות נגדעו ברגע אחד. עתידו של מיכאל ומשפחתו הובטחו הודות להתמדה של צוות המרכז שלא ויתר ועשה כל שניתן להביא לשיתוף פעולה עם הרשויות. ומה שחשוב לא פחות: מה יכול היה להיות עתידו של מיכאל ללא התערבות צוות מרכז היענות? אם חלילה לאמו של מיכאל היה קורה משהו, יש לשער שהוא היה מועבר למוסד פסיכיאטרי לכל ימי חייו, מקום שאליו כלל לא היה אמור להשתייך.