של נעליך מעל רגליך

ברצוני להתייחס למאמרה של אווה אילוז משני נקודות מבט. ראשית המאמר הנו מסמך נדיר המפגיש את הקורא עם המציאות הכואבת והקשה והבלתי אנושית שבה אנו חיים במדינה שהיא כיום רחוקה מאוד מלהיות "מדינה יהודית". השבת בה פורסם מאמרה של אילוז הייתה שבת זכור בה קראנו בבית הכנסת את שעולל לנו עמלק שזינב בנו את הנחשלים. פרשה זו מזהירה אותנו כפרטים ובוודאי כקולקטיב שלא נחטא בחטאו של עמלק ונפגע בחלשים. בפרשנותו לפרשה זו מייחל הרב שמשון רפאל הירש כי "באופי הלאומי של העם הזה יאירו הקווים של השתתפות ברגשות אחרים, של התחשבות, נדיבות וגמילות חסד עם כל חי". תקווה שהנה כל כך רחוק מהמציאות שחוותה אילוז ורבים כמוה חווים יום יום. המדינה היהודית, על פי גישתו של הירש , מחויבת בראש ובראשונה לדאוג לשכבות החלשות וחייבת להיות מושתתת על יסוד "האנושיות הטהורה". אין ספק כי גם מבחינת דרישה זו של הירש, מדינת ישראל חדלה להיות "מדינה יהודית" ולא תהיה גם מדינה יהודית אם יחוקק בה חוק לאום כזה או אחר.

לצערי חוויתי גם אני סיפורים קשים ומצמררים אף יותר כפי שחוותה אווה אילוז עם אביה חיים ז"ל. ישנו אף בית חולים אחד שחוויתי בו מספר פעמים אירועים קשים מנשוא שחלקם אף קיבלו הד תקשורתי ושאיני מוכן להיכנס בשעריו לקבלת טיפול כלשהו. יחד עם זאת כשנפרדתי לאחרונה מחולה סופני צעיר ששכב באותו בית חולים הוא אמר לי "אני מאוד שמח שנולדתי יהודי" . כששאלתי אותו מדוע הוא ענה "בגלל החמלה". ובאמת פגשתי בחיי גם רופאים מדהימים שעושים ימים ולילות ושמיעוטם הם אף סרבני שר"פ. עניין חשוב אחר שאילוז מתייחסת אליו הוא חוסר היכולת שלנו לקלוט נוכחותם של אחרים ובעיקר חלשים. לפני ארבע שנים הקמתי עם אנשי מקצוע את מרכז היענות בירושלים המספק מענה למשפחות שלהן בני משפחה עם צרכים מיוחדים. משפחות שחוו לא אחת טראומות קשות מאוד. חלק ניכר מהמשפחות הפונות מצויות במצוקה קשה מאוד ומצאו עצמם מחוץ למעגל החברה בכל תחומי החיים: דיור , עבודה ותעסוקה, חינוך ובריאות. בשל המצב המורכב של המשפחות הן אינן זוכות למענה הולם מהרשויות. במהלך הליווי והגישור בין המשפחות לממסד מתנהלים הרבה מאוד מפגשים עם אנשי מקצוע כגון אותה רופאה פסיכיאטרית שטענה כי "למפגרים אין רגשות". פסיכיאטרית אחרת קבעה כי הבחור שישב מולה הוא "כלי ריק". אין ספק כי רופאה זו לא עשתה כלל מאמץ להכיר את הבחור שכולו נשמה ואהבה ורגישות לזולת שאני מלווה כבר חמש עשרה שנה. אדם מיוחד שנרמס ונפגע בעבר קשות פיזית ונפשית וללא מגן.

סוד ההצלחה במתן מענה ופתרונות למשפחות אלה ולאדם החלש, החולה והנזקק הוא יכולתו של האדם המטפל היושב מולו , להיכנס לנעליו מתוך הבנה ואמפטיה וללא כל שיפוט. התקווה היחידה שנותרה לנו היא לפתח אצל המטפלים בבני אדם , רופאים, אחיות, מטפלים ואף אנשי חינוך את הרגש ואת היכולת להיכנס לנעליו של האחר במלוא מובן המילה. מחובתנו לפתח מיומנות זו של השלת נעלינו מעל רגלינו האישיות והמקצועיות ולהיכנס לנעליהם של מי שאנו מטפלים , מלווים ומסייעים להם. אני מזמין הזמנה אישית ואמתית את אווה אילוז וקוראים נוספים לקחת לידינו משימה זו ויחד.

יוחנן פלוסר, מנהל מרכז היענות