וידוי מעשרות כהצהרת נאמנות ומחויבות מוסרית

ברצוני להקדיש דברים אלה לזכר אבי מורי,

דוד פלוסר (15.9.1917-15.9.2000).

לכבוד שנת המאה להולדתו.

פרשת כי תבוא צמודה לסוף פרשת כי תצא, שבסופה אנו קוראים את פרשת עמלק שזינב בנחשלים. אין ספק כי כיום בארצות העולם השלישי אין לנחשלים כמעט סיכוי להגיע לאיכות חיים הוגנת. אך גם בעולם המודרני, "המערבי והנאור", בארצות רחוקות ואף בארצות קרובות בהן שולט קפיטליזם דורסני כלפי בני אדם רבים, המצב אינו שונה באופן מהותי. חובה על המנהיגים הרואים עצמם כנאורים לשמור ולהגן על החלשים, על מנת על מנת שמדיניותם הכלכלית לא תהפוך יותר ויותר בני אדם למוחלשים, ובהמשך גם לנחשלים חלילה . נראה כי אנו מצויים בתקופה בה במדינויות הכלכלית-חברתית אין כמעט אמות מידה מוסריות משותפות בין הכלכלה הדואגת לטייקונים, לבין כלכלת הצדק החברתי-מוסרי של תורת ישראל, כפי שגם כתובים הדברים בפרשתנו העוסקת בתורת המעשרות ובמעשר עני.

בפרשת כי תבוא אנו מצֻווים להפריש בכל שנה שלישית ושישית מעשר עני, ואין אנו רשאים לאוכלו. מה משמעותה של אותה אמירה הנאמרת ישירות ע"י האדם הניצב לפני הקב"ה: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי". נחמה ליבוביץ מתייחסת לוידוי מעשרות זה ומעלה את השאלה האם אמירה זו נאה "לפני ה'"? ומגיעה למסקנה בהסתייעותה בדון יצחק אברבנאל ובבעל ספר החינוך כי טעם וידוי זה הנו אמירה הבאה על מנת לעורר ולחייב את החייב במצווה זו ולאלצו לעשותה, ועל מנת למנוע מצב שלא יבצעה. ההודיה הפומבית היא אמצעי למנוע מהאדם מלזלזל בחובותיו אלה הכרוכות בחסרון כיס. נחמה ליבוביץ מוסיפה: "אולם, לפי אברבנאל ניתן במצווה זו מעין שוחד לאדם , למען יתרצה להתגבר על יצרו הרע, יצר הקמצנות שבו. השוחד הזה הוא הפִּרסום : הנה יתפרסמו תרומותיו". כותב שורות אלה, כמי שנכפה עליו לעסוק גם בהתרמה למען שיקום אוכלוסיות מאוד מורכבות, מעיד כי קשה למצוא כיום תורמים התורמים בסתר למען השותפות שבעשייה בלבד תוך ויתור על האדרת שמם או ציון שמם על בניין זה או אחר. אך כאשר עדיין מרגש למצוא לעיתים שליחים ייחודים צנועים.

תרגום הוא עניין רגיש ועשוי להפוך לפרשנות. בולט הדבר בעיקר כשאנו קוראים תרגומים של התנ"ך לגרמנית, שפה די מורכבת. אך גם תרגום מגרמנית לעברית עשוי להיות מורכב ורגיש. בהכנת דבריי אלו קראתי את פירושו של הרש"ר הירש שתורגם לעברית, ומכיוון שחשתי כי החמצתי משהו , אולי בשל אי הבנה , פניתי למקור הגרמני ואכן, לדעתי, ישנה החמצה בתרגום פסוק זה. בסיועה של חיה הר הבנתי כי אכן המימד הייחודי של דבריו מתבהרים רק באמצעות תרגומה של חיה ותודה לה על כך. ואלו דבריו של הירש המתייחסים למצוות המעשר: "נזכור יחד עם זה שמצוות עשה הן המצוות היחידות בכל התורה (מילולית: בכל החקיקה האלוהית) שלמען קיומן הנאמן אנחנו מצֻווים (נדרשת מאיתנו) הצהרת נאמנות כה רשמית ובעלת מבט אל העבר (בעלת מודעות היסטורית): לכן [אנו] חייבים לקבוע (להסיק) מתוך כך כי יש לעקרונות ולהשקפות הטמונים בעשיית מצוות ה"עשה" האלה משמעות מיוחדת עבור המטרות שאליהן מכוונת כל התורה כולה".

הפרשנים הקודמים שנחמה ליבוביץ מזכירה רואים בדבריו של מי שמתייצב 'לפני הבורא' כמעין התפארות על קיומה של המצווה, במטרה לחייב את האדם לקיימה בשל הצהרה זו. לעומתם, הרש"ר הירש מבליט, , כדרכו, את עולמה המחייב והמוסרי של התורה עצמה ורואה באמירתו של מי שמתייצב לפני הקב"ה משהו אחר לגמרי: זוהי הצהרת נאמנות מוחלטת למצווה עם מודעות היסטורית עמוקה. הירש מציין כי "שלושת המעשרות מורים לנו שעלינו לנצל את נכסינו החומריים למטרות שהותוו להן מידי ה', והרי אלו מטרות הרוח, הגוף ושלום הרֵע. אלה הן המטרות המובאות לתודעתנו על ידי קיום מצוות מעשרות. אולם ניתן לומר שהגשמת שלוש המטרות האלה היא כלל כל תפקידנו הלאומי: עלינו לבנות חיי עַם שהגשמת המטרות האלה היא תמצית כל שאיפותיו החומריות. כך נהיה משוחררים מכל אנוכיות ונקִיים מכל השחתה מוסרית. וחיינו יהיו בריאים ומושלמים מבחינה אנושית. בקריאה 'השקיפה' נהיה זכאים לבקש את ברכת ה' שתיתן לנו את האמצעים החומריים לאותה שאיפה לאומית. על פי הדברים האלה נוכל להבין את העובדה שמצוות וידוי מעשר כתובה במקום הזה, והרי היא חותמת את כל מצוות התורה." בהמשך כותב הירש: "כל מעלה רוחנית מותנית בכך שגם האדם הנהנה יוכל לעמוד בלא בושה לפני ה' ומקדשו".

אם כן, התורה מצווה אותנו לדאוג לעני ובכך חיינו יהיו בריאים ומושלמים מבחינה אנושית ונקיים מהשחתה מוסרית. אם נלמד מקרוב את תולדות עמנו, נדמה כי נגלה קבוצה ייחודית מאוד בתולדות עמנו שניסתה להתמודד עם שאלת העני והעוני בדרך ייחודית ושונה: במאמרו של אבי "האידיאולוגיה הכלכלית של כת מדבר יהודה" שאותה זיהה עם האיסיים, עומד אבי על תכונתם המיוחדת של חברי הכת והיא שיתוף ההון המוחלט שלהם, השולל למעשה קיומו של רכוש פרטי. עובדה זו בולטת מאוד במגילות שנתגלו בקומראן. יתכן ואת הפיתרון לדילמות בטיפול בתופעת העוני ניתן למצוא באורך חייהם של חברי הכת. אבי טען כי ישנו קשר הדוק בין שיתוף ההון הזה לבין ההיבטים החברתיים-כלכליים הרחבים של חברי הכת וקשר את ההיבטים החברתיים האלה להשקפותיהם הדתיות, החברתיות והפוליטיות. פילון האלכסנדרוני מציין כי הודות לשיתוף ההון נחסכו מן הכת כל מיני דילמות סוציאליות. לא היו בה עניים ועשירים, שכן כולם חיו מההון המשותף. לשם שמירה על אורח חיים זה , חברי הכת היו זקוקים לפתֵח אידיאליזציה כלפי תופעת העוני המלֻווה ביחס של בוז כלפי העשירים. פלוסר סבר כי יתכן שהתנגדותם של חברי כת מדבר יהודה לעושק של יהודים ולא יהודים כאחד ויחסם לנגע ההתעשרות בחברה של אז, הייתה אחד הגורמים להיווצרותה של קבוצה שיתופית זו. חשוב כאן לציין גם את התעניינותם של בני הכת והוגיה בעוול החברתי שגורמות ממלכות, ובעיקר מלכות רומי המשעבדת עמים שלמים וכובשת ממלכות בעבור בצע. האם במצב חברתי- כלכלי כמו של האיסיים אכן לא היה צורך במעשר עני? זו שאלה פתוחה. אולי רמז אפשרי למענה לשאלה זו הוא בעובדה שעל ההון המשותף של חברי הכת הופקדו אנשים שנקראו פקידים, או מבקרים. אנשים אלה הם שהיו רשאים לתת מתנה לעניים.

ואם כבר במתנות עסקינן, ארשה לעצמי לסיום לצטט את אבי ז"ל ביחסה של הכת למתנות, ומי שיראה בזה רמז לאקטואליה, עושה זאת על אחריותו: "אסור היה להם לקבל מתנות מן העולם החיצוני בלי אישור הממונים, והיה אסור עליהם לתת מתנות לקרוביהם בלי אישור הממונים. כל אדם שנכנס לחברתם היה צריך למסור את כל הונו. הם רצו להינזר מהון של אנשי עוולה".

יוחנן פלוסר איש חינוך. בשנת 2000 הקים את עמותת אחלה (איכות חיים לאדם השונה), שכיום מלווה משפחות במצבי משבר, משפחות שלהן בני משפחה עם צרכים מיוחדים. פורסם במקור בעוז ושלום: החוג הרעיוני לציונות הדתית