תקציר: מיכאל לא היה מוכן לחזור להוסטל שבו התגורר במשך שנה בצפון הארץ. אמו תרצה , אם חד הורית שכבר מזמן איבדה את יכולת עמידתה מולו , לא ידעה כיצד להתמודד עם המצב. היא חדלה לעבוד ונשארה שוב תקופה של חודשיים עם מיכאל בבית. פתרון לא נראה באופק והמוצא היחידי שהוצע ע"י ההוסטל היה אשפוז פסיכיאטרי אך אמא תרצה התנגדה. בייאוש ובשל חוסר פתרון הנראה לעין פנתה תרצה למרכז היענות. סיפרתי לתרצה כי מרכז היענות בסכנת סגירה ולא קולט משפחות חדשות עד שימצא תקציב , אך תרצה ידעה כיצד להציג את הסיפור שלה ושל מיכאל בדרך שלא אוכל לדחות אותו.
מיכאל נולד בהונגריה ואומץ ע"י אמו בגיל שנתיים. הוא היה בגן רגיל ואחר כך בגן לחינוך מיוחד. רק בהמשך התברר לאמא תרצה כי מיכאל מצוי על הספקטרום האוטיסטי. בבית הספר היסודי מצבו השתפר אך בהגיעו לבית ספר תיכון שם שולב בכיתה מיוחדת , חווה הידרדרות לאחר שמספר חברות ללימודים בבית הספר בו היה משולב עברו טראומה שתוצאותיה עבור מיכאל היו אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים במקומות שונים בארץ.
צעירים וצעירות רבים ובעיקר בני נוער שמאובחנים כאוטיסטים או אף כסובלים "רק" מבעיות קשב וריכוז, עלולים להידרדר לאשפוזים פסיכיאטריים ממושכים וחוצים לא אחת את המתרס כמי שמאובחן כ"על הספקטרום" ועוברים להיות מאובחנים בהמשך כפגועי נפש לכל חייהם. הסיבות לכך כנראה רבות אך מצבים אלה והידרדרות זו יכולה להימנע במקרים רבים במידה והמשפחות היו זוכות לתמיכה והדרכה בתקופות קריטיות אלה. הורים לעיתים לא מסוגלים להתמודד לבד במצבים מורכבים אלה. תמיכה אקטיבית במשפחות אלה הינה מחויבת אך כמעט ואינה ניתנת. עלותה מזערית ומבחינה אנושית חשיבותה עצומה. תמיכה תמזער נזקים ותבנה את המשפחה ועתידה ותמנע את פירוקה. גם מבחינה כלכלית-קפיטליסטית "משתלם" מאוד להשקיע באוכלוסיות אלה במועד מוקדם. ניהלתי שיחות רבות בשעתו בנושא זה עם הפרופ' פנחס זוסמן כששני הכלבים שלנו נפגשו לטיולי ערב, פרופ' זוסמן ז"ל היה מומחה בעל שם עולמי לכלכלה שהביע עמדה נחרצת בצורך להשקיע באנשים עם צרכים מיוחדים בשלבים מוקדמים על מנת להביא אותם לעצמאות ולמנוע בכך את תמיכת המדינה והרשויות בהם לכל ימי חייהם. תמיכה במשפחות אלה עשויה למנוע הידרדרות של כל המשפחה ולמנוע את פליטתה ממעגלי החברה והקהילה, התעסוקה והחינוך, הבריאות ואיכות החיים. חוסר ההשקעה במשפחות אלה ובאנשים צעירים אלה מביא לאשפוזים פסיכיאטריים ושינויים דרסטיים במצבם של צעירים שהיו יכולים להיות עצמאיים בחייהם. הידרדרויות אלה מובילות לא אחת למצב שבו יהיה האדם תלותי לכל ימי חייו ואף מאושפז במוסדות סגורים.
לאחר מאמצים תוכנן המפגש שאמור היה להביא את מיכאל לחזרה להוסטל ולמנוע את פליטתו ממנו ואת האיום לאשפזו. הדיון היה מתיש וממושך אך חשוב. במפגש זה שהיה בין האמא להנהלת ההוסטל ושנטלתי בו חלק, הוזכרה המילה עונש חמש פעמים בארבע הדקות הראשונות לדיון. הענישה של מי שאינו מתנהג כראוי היא מניעת ביקוריו בביתו בסופי שבוע. ענישה שעשויה להימשך עד לתקופה של חודשיים שבהם נמנעת חזרתו הביתה. לאחר ששמעתי במשך שעה את הדיון ביקשתי ביקשתי להשמיע משפט אחד: "כשאני נכנס לנעליו של מיכאל , אני מיכאל מבין כי אם ההוסטל מאיים עלי בענישה אינסופית וברוב המקרים מבצע גם ענישה זו. בכך ההוסטל מונע ממני את הדבר הכי יקר לי: להגיע הביתה לשבת ,לאמא שהיא היחידה שיש לי בעולם. אז בשבילי ההוסטל עצמו הופך להיות עונש". ובאמת מיכאל לא רצה לחזור להוסטל ונותר שבועות בבית. ברגע שאמרתי "כשאני נכנס לנעליו של מיכאל", התנפל עלי המפקח על ההוסטל מטעם הרווחה ואמר: "כיצד אתה יכול להיכנס לנעליים של מיכאל ! הוא הרי בחור חולה !" . לא אוסיף.
היה לי חשוב להבהיר להנהלת ההוסטל כי נידרשתי לארבע שנים על מנת לעקור את המילה עונש מלקסיקון הצוות והתלמידים של בית הספר לחינוך מיוחד אותו ניהלתי וכי עונש הינו משהו שלא יכול להשתייך לגישת העבודה שלי כשאני עוסק באנשים עם צרכים מיוחדים. בוודאי שאיני יכול לקבלו כשמדובר במניעת ביקורו של חוסה בביתו בסופי שבוע במיוחד כשאנו עוסקים במתבגר עם בעיות כה רגישו ומורכבות שכה מחובר לביתו ולאימו. ענישה כזו רק תרחיק את מיכאל מההוסטל ובוודאי שלא ירצה לחזור אליו. לאחר שעתיים וחצי של שיח לא קל שבסופו גם מיכאל אמר כי הוא לא רוצה לחזור להוסטל "כי יתנו לי עונש לא לחזור הביתה לשבת" , אני סבור כי גישתי הובנה. איני בטוח שגישתי תיושם בהוסטל אך בהחלט מאז עבר חודש שבו שוהה מיכאל בהוסטל ומגיע בכל סוף שבוע הביתה. אשפוזו בבית חולים הפסיכיאטרי נמנעה , הוא חזר להוסטל ולבית הספר. כמה פשוט אך כמה מורכב. מה היה קורה ללא ההתערבות של מרכז היענות ? שאלה זו אני משאיר לקוראים.
אנו מבקשים כי תשתפו בפוסט זה כמה שיותר אנשים על מנת להפיץ את עשייתנו ומצפים לכמה שיותר תגובות. אנו זקוקים לאנשים שיתמכו ויסייעו בהמשך פעילותנו.