Check back soon
Once posts are published, you’ll see them here.
תיקון משפחתי
ברצוני להקדיש את דברי התורה לזכר אימי חנה פלוסר שנפטרה ביום השמיני של חנוכה תשע"ג לאחר שערב קודם לכן עוד הדליקה את הנר השמיני.
בסיפור יוסף ואחיו אנו מוצאים שתי אמירות מפי יוסף המתארות בעוצמה רבה את יחסיו עם אחיו. באמירה הראשונה "את אחי אנוכי מבקש" מבטא יוסף כמיהה ותשוקה למצוא את אחיו בכל המובנים. אמירה זו קיבלה תהודה ומשמעות עמוקה בכל מה שהיה קשור למאבק למען יהדות ברית המועצות. ואילו עתה בפרשתנו עומד וניצב יוסף מול אחיו , מסיר את המסכה מעל פניו ומצהיר "אני יוסף אחיכם". אמירה זו סוגרת את מעגל החיפוש של יוסף אחר אחיו ומשפחתו שלעיתים היה נדמה כי לא יגיע לסוף טוב. סיפורו של יוסף בא ללמד אותנו כי עלינו לעשות ככל הניתן על מנת שנגיע לאותו מפגש עם האחר בכלל ובתוך המשפחה בפרט ולהגשימו עוד בחיינו. מפגש של תיקון , מפגש של מחילה ולעיתים אף של אהבה שהחלה בשנאה ואי הבנה. לא בכדי אוריאל סימון רואה בסיפורו של יוסף ואחיו "סיפור של השתנות".
מעניין שרוב הפרשנים אינם עוסקים באמירתו השנייה של יוסף "אני יוסף אחיכם" למרות שניתן לראות בנקודה זו את שיא הסיפור של יוסף ואחיו. אחת השאלות המעניינות בסיפור יוסף ואחיו היא האם ניתן לראות בסיפור זה סיפור משפחתי שבו השליטה, הקנאה, הנקמה , השנאה והאהבה נשלטים במודעות ובמכוון ע"י בני המשפחה ובכלל זה ע"י אב המשפחה או שמא מוצאים אנו כאן סיפור משפחתי רב דורי והתנהלות משפחתית בלתי מודעת המונעת מתוך מצוקות אישיות ומשפחתיות ודפוסי התנהגות המועברים מדורות קודמים ? ואולי זהו תמהיל של מודעות יחד עם התנהלות משפחתית המועברת מדור לדור. התורה עצמה מביאה את הסיבות לאותה שנאה ונקמה בסיפורי האבות , אם בשל בנטילת הבכורה ואם בשל העדפת בן אחד על אחיו.
בהתייחסותו של בעל העקידה ליחסים המורכבים שבין יעקב ליוסף הוא כותב:
"הספק הראשון הוא, כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת, כי מה פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים, וגם לא היה בעולה על דמיונו בתנומות עלי משכבו… ושאלה היא וגדולה היא בעיני בכל כיוצא באלו העניינים, למה לא נמצא בתורה עונש מפורש על חטא זה כמו שחויב" ?
מדבריו יוצא כי לכל אחת מהדמויות המשפחתיות ישנה אחריות למעשיה ולהתנהגותה וכי עליה לשלם אף מחיר על התנהגות זו. מדבריו ברור כי ההתנהגות האנושית לא זו בלבד שהיא מודעת אלא היא באה לשם השגת תועלת ויתכן והיא אף ממניעים שליליים. זווית אחרת לסיפור יוסף ואחיו אנו מוצאים בסיפור "יוסף ואחיו" של תומאס מאן [1] שהיא אחת היצירות הספרותיות הגדולות והמופלאות שנכתבו אודות הסיפור המשפחתי המורכב שבו אנו עוסקים. נחמה ליבוביץ מתייחסת לספרו של מאן וטוענת כי מאן אינו מתייחס לאבות רק כאישים פרטיים עם סיפור פסיכולוגי אישי המניע את מעשיהם וכבעלי תכונות אישיות כאלה או אחרות , אלא בעיקר כבני אדם הנושאים את ייעודם , ומעבירים ומורישים יעוד זה לדורי דורות וכך כותבת נחמה ליבוביץ:
"אין תומאס מאן יכול להסתפק בהסבר פסיכולוגי אנושי רגיל למעשיהם אלא אנוס הוא על פי תפישתו ליחס לפעולותיהם גם ובעיקר מניעים כבדי משקל על אישיים, מניעים הנובעים מתוך תודעתם שנועדו להיות "אבות" ושנושאים הם את הברכה ואת הבחירה אשר נבחרו למען היעוד. ולכן אין שנאת האחים ליוסף מתבארת רק מתוך מניעים אנושיים רגילים של קנאת הגדולים בצעיר האהוב על ידי אביו, של שנאה למביא דיבתם, של זעם על החולם חלומות מתרברבים – אלא מתוך האימה שמא תימסר הבכורה ואותה הברכה לו ורק לו, והם וביניהם לא ימנו על קהל עדת ישראל. וכן גם מפרש הוא את מתן כותנת הפסים, אשר אינה רק מתן אהבתו של יעקב לבנו זה וסימן להעדפתו אלא הוא בעל משמעות חמורה ביותר"
מוריס סמואל בספרו "דמויות מספר הספרים" [2] אינו מקבל את פרשנותו של תומאס מאן לסיפור יוסף ואחיו וכותב כנגד תפיסתו של מאן את הסיפור המשפחתי שבפרשתנו: "אף כי הוא מכיר בעובדה שהבכורה היא לב המשמעות בעם ובתולדותיו, ממשיך את תהליך הניפוי בתוך בני יעקב! מדבריו מתקבלת התמונה שיוסף ואחיו רבו ביניהם על קניין הברכה, ממש כשם שרבו ביניהם יעקב ועשו, ויצחק וישמעאל לפניהם. לדידו, יהודה נעשה לנושאה הבא של ה-ברכה, והאחרים זוכים לברכות רגילות. אם כך מדוע לא ימשך תהליך הניפוי עד סוף הזמנים, כשכל דור ודור מחזיק בו אך נבחר אחד בלבד, וכל השאר מושלכים החוצה?".
למעשה סמואל אינו מקבל את גישתו של תומאס מאן של מה שאנו מכנים היום "חבילה עוברת" בין הדורות שאיש לא עושה כל מאמץ לטפל בה בדורות הקודמים. אך אולי באמת גדולתו של יוסף היא בכך שהוא עושה תיקון של ממש ביחסיו עם אחיו. יוסף שסבל מהתנכלויות של אחיו ושאולי אף גמל להם במעלליו כשהגיעו אליו לשבור את הרעב , נשבר ונשאב לתוך הרגשות המציפים אותו במפגש המחודש עם אחיו ובעיקר בראותו את בנימין. ברגע קריטי זה הזדמן ליוסף לעשות מהלך של תיקון ביחסיו עם אחיו ומשפחתו. תיקון זה שובר את שרשרת של הדורות הקודמים שבהם הכרנו סיפורים משפחתיים מורכבים ויצריים.
בשנים האחרונות נחשפתי להיכרות מעמיקה עם משפחות רבות שלהן בני משפחה עם צרכים מיוחדים מורכבים. משפחות אלה מצויות ברובן במצוקה גדולה מאוד. על מנת להבין את מצבן ומקומן של המשפחות נדרשת מאנשי המקצוע הכרה מעמיקה לא רק עם האדם המיוחד אלא ובעיקר עם הוריו וכלל משפחתו. נדרשת מאיתנו הבנה עמוקה של היחסים התוך משפחתיים המשפיעים מאוד על כל אחד מבני המשפחה ובמיוחד על האדם עם הצרכים המיוחדים. ישנם תנאים מוקדמים להצלחת המפגש והעבודה עם בני אדם בין אם הם תלמידים בבתי ספר רגילים ובין אם הם צעירים או בוגרים עם צרכים מיוחדים. ראשית נדרשת מאיתנו כמטפלים וכאנשי חינוך ורווחה להגיע לנקודה שבה אין אנו שופטים את האחר , אלא רואים אותו כשווה לנו ולכל אדם שנברא בצלם אלוקים וזאת מבלי להתייחס למגבלותיו. במפגש זה עלינו לצאת לשעה קלה מתוך נעלנו בדיוק כפי שמשה של את נעליו מעל רגליו על מנת להיוועד עם הקב"ה. בשלב השני מוטלת עלינו החובה כמחנכים ומטפלים לעשות כמיטב יכולתנו על מנת להיכנס באופן זמני לנעליו של האחר מבחינה תודעתית עמוקה ולאחר מכן עלינו לחזור לנעלנו שלנו. במעשה תודעתי זה נוצר מפגש של אמת עם מי שעומד מולנו ובד בבד אנו עשויים לעבור בתהליך זה מפגש עם האני שלנו. זהו אינו מהלך פשוט אך אין ספק כי הוא עשוי לאפשר לנו מפגש בלתי אמצעי , בו כל אחד מהצדדים מגלה מרכיבים אישיותיים ורגשיים עצמיים שלא הכיר קודם, תהליך שעשוי להביא להבנה ולשינוי משמעותי בחיי כל אחד מהצדדים כפי שהתרחש אולי הדבר במפגש שבין יוסף לאחיו.
[1] תומאס מאן: יוסף ואחיו. תרגום אבי שאול, ספרית פועלים מרחביה 1957 כרכים א' – ב'.
[2] Maurice Samuel: Certain People of the Book, תרגום לעברית נפתלי גולן, מסדה 1960, עמודים 181 – 182
יוחנן פלוסר הקים ומנהל את "מרכז היענות" המשמש כ-case-manager בכל תחומי החיים למשפחות שלהן בני משפחה עם צרכים מיוחדים.